<h1>השלמה — השגות על הרמב"ם</h1>
<h2>דף ה.</h2>
מבוי שאין בתים וחצרות פתוחים לתוכו כגון שלא היה בו אלא בית אחד או חצר אחת אינו נתר בלחי וקורה (רמב"ם הלכ' שבת פי"ז ה"ח). אפילו בית אחת וחצר אחת אינו נתר בלחי וקורה דבעי' שתי חצרות פתוחות למבוי ושתי בתים לכל חצר דגרסינן בפרק דר' אליעזר דמילה [שבת קל"א ע"א] סוף סוף בית איכא בתים ליכא אלמא שתי בתים לכל חצר בעינן.
<h2>דף ו:</h2>
א"צ לנעול הדלתות ובלבד שיהיו ראויות לנעול (רמב"ם הלכ' שבת פי"ז ה"י). בודאי צריך לנעול הדלתות ולא אתמר ראויות לנעול אף ע"פ שאינן ננעלות אלא במבוי מפולש לרשות הרבים [לחנניה] אליבא דבית הלל דאמרי' עושה דלת.
<h2>דף ח.</h2>
ואין חוששין שמא יעלה הים שרטון (רמב"ם הלכ' שבת פי"ז ה"ה). בהדיא פסקינן בפרק קמא כדברי חכמים שאוסרין וחוששין שמא יעלה הים שרטון (ומי אמ') מרימר פסיק לה (להא) [לסורא] באיזלי אמר חיישינן שמא יעלה הים שרטון.
<h2>דף ט:</h2>
חצר קטנה שנפרצה לגדולה גדולה מותרת וקטנה אסורה (רמב"ם הלכ' עירובין פ"ג הכ"ד). היה לו לומר בד"א בשנכנסין כתלי קטנה בגדולה דאי לאו הכי קטנה נמי מותרת דקי"ל [י' ע"א] נראת מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי.
<h2>דף יא.</h2>
אם יש לפרצה זו צורת הפתח אעפ"י שיש בה יתר מעשר אמות אינה מפסדת המחיצה והוא שלא יהיה פרוץ מרובה על העומד (רמב"ם הלכ' שבת פט"ז הט"ז). בפרק קמא גרסינין מדברי (רבנן) [רבינו] נלמד חצר שיש בה פתחים וחלונות אינה נתרת בצורת הפתח וכו' משמע מהתם דאי מהני צורת פתח ביתר מעשר כ"ש דמהני לפרוץ מרובה על העומד.
<h2>דף יב.</h2>
היה ברחבו יתר מעשר וכו' מהו לטלטל בכל החצר אם נשאר בצד החצר פס ד' או פס מכאן ופס מכאן בכל שהוא מותר לטלטל בכל החצר (רמב"ם הלכ' שבת פט"ו הי"ב). יתר מעשר לא מהני פס ארבעה ולא משהו מכאן ומכאן.
<h2>דף יב:</h2>
מבוי שהכשרו בקורה אע"פ שמותר לטלטל בכולו הזורק מתוכו לרשות הרבים או מרשות הרבים לתוכו פטור (רמב"ם הלכ' שבת פי"ז ה"ט). תמה גדול הוא זה כי מדינא דגמרא אע"פ שאין בו קורה כיון דאיכא ג' מחיצות הזורק מתוכו לרשות הרבים חייב דשלש מחיצות דאורייתא לזרוק ולטלטל ורבנן אחמירו בטלטול עד דאיכא קורה או לחי. ובפרק קמא דעירובין גרסי' אלא אי אתמר הכי אתמר אמר רב יהודה מבוי שאינו ראוי לשיתוף הכשירו בלחי הזורק לתוכו חייב הכשירו בקורה הזורק לתוכו פטור אלמא קסבר לחי משום מחיצה וקורה משום היכר. פירוש שאינו ראוי לשיתוף מבוי מפולש שאין בו אלא ב' מחיצות ואיתיבה [ר'] יעקב לרבא הזורק בתוכו יש לו לחי חייב אין לו לחי פטור הכי קאמר אינו צריך אלא לחי [הזורק] לתוכו חייב אין לו לחי פטור. פי' הכי קאמר אינו צריך אלא לחי שיש בו שלש מחיצות הזורק לתוכו חייב אע"פ שאין בו לחי [לחי] ודבר אחר כגון מבוי מפולש הזורק לתוכו פטור כשאין בו לחי אבל אם יש בו לחי מצד אחד אע"פ שאין בצד האחר לא לחי ולא קורה ולא צורת הפתח הזורק לתוכו חייב דלחי משום מחיצה. אחר כן מצאתי פירוש רבינו נסים דגריס בפרק קמא אלא אי אתמר הכי אתמר אמר רב יהודה מבוי שנשתתפו בו הכשירו בלחי הזורק לתוכו חייב הכשירו בקורה הזורק לתוכו פטור. ונראה כי הרב ז"ל סמך על גרסא זו. ועם כל זה הוא תמוה גדול שיהא רשות היחיד לטלטל ולא לזרוק ובכמה דוכתא אמרינן ברשות היחיד לזרוק אבל לא לטלטל. ואמרי' נמי בכמה דוכתא [ג'] מחיצות דאורייתא ור' יהודה סבירי ליה ב' מחיצות מדאורייתא ופי' מדאורייתא הוי רשות היחיד.
מבוי שאין בתים וחצרות פתוחים לתוכו כגון שלא היה בו אלא בית אחד או חצר אחת אינו נתר בלחי וקורה (רמב"ם הלכ' שבת פי"ז ה"ח). אפילו בית אחת וחצר אחת אינו נתר בלחי וקורה דבעי' שתי חצרות פתוחות למבוי ושתי בתים לכל חצר דגרסינן בפרק דר' אליעזר דמילה [שבת קל"א ע"א] סוף סוף בית איכא בתים ליכא אלמא שתי בתים לכל חצר בעינן.
<h2>דף יד.</h2>
היו קורות אחת למעלה ואחת למטה רואין את העליונה כאלו היא למטה ואת התחתונה כאלו היא למעלה (רמב"ם הלכ' שבת פי"ז הכ"ה). בהדיא אמרינן בפרק קמא דר' יוסי ב"ר יהודה דאמר רואין את התחתונה כאלו היא למעלה סבירי ליה כאבוה אע"פ שאינה בריאה דאית ליה רואין. והרב עצמו פוסק דלא כר' יהודה וכיון דלית הלכתא כר' יהודה לית הלכתא כר' יוסי ב"ר יהודה.
<h2>דף טז:</h2>
מתוך דברי הרב (רמב"ם הלכ' שבת פט"ז הי"ב) משמע דמאי דאמרינן בפ"ק יחיד נותנין לו בית סאתים, שיירה נותנין להן כל צרכן אפי' במחיצה מעליותא אין נותנין ליחיד אלא בית סאתים. ואנו רגילים לפרש שבמחיצה של שתי או של ערב הדברים אמורים. והירושלמי לכאורה מסיע לדברי הרב ז"ל.
<h2>דף כ.</h2>
באו מים בשבת מותר, שכל מחיצה שנעשית בשבת שמה מחיצה (רמב"ם הלכ' שבת פי"ז הל' ל"ד). אנן יבשו מים (בערב שבת) [בשבת] ובאו מים בשבת גרסינן. וכן הוא גרסת רש"י ז"ל אבל אם לא היו מים בערב שבת ובאו מים אסור ואע"ג דקיימא לן כל מחיצה שנעשית בשבת שמה מחיצה ה"מ שלא היתה שם מחיצה כלל מערב שבת ונעשית בשבת אבל אם היה שם מחיצה מערב שבת ולא היתה ראויה לטלטל בשבילה בשבת ונעשית בשבת ראוי לטלטל אסור דקיימא לן בשלהי פרק קמא [י"ז ע"א] כרב הונא דאמר בשנים ונתוספו עליהן שבת גורמת והא להא דמיא.
ואפי' היה רבים בוקעין בין פסי ביראות לא בטלו המחיצות והרי הן כחצר שרבים בוקעין בה (רמב"ם הלכ' שבת פי"ז הל' ל"ג). הרב ז"ל פסק כרבנן דאמרי' אם היה דרך הרבים מפסקת אינו צריך לסלקה לצדדין. ולא כן קבלתי מאבא מרי ז"ל אלא הלכה כר' יהודה דקיימא לן כר' יוחנן דאמר ירושלים אלמלי דלתותיה נעולות בלילה חייב עליה משום רשות הרבים. ובפרק עושין פסין [כ"ב ע"א] משמע בהדיא דר' יוחנן סבירא לית כר' יהודה דאמר אם היה דרך הרבים מפסקת יסלקנה לצדדין.
<h2>דף כב.</h2>
ואפי' היה רבים בוקעין בין פסי ביראות לא בטלו המחיצות והרי הן כחצר שרבים בוקעין בה (רמב"ם הלכ' שבת פי"ז הל' ל"ג). הרב ז"ל פסק כרבנן דאמרי' אם היה דרך הרבים מפסקת אינו צריך לסלקה לצדדין. ולא כן קבלתי מאבא מרי ז"ל אלא הלכה כר' יהודה דקיימא לן כר' יוחנן דאמר ירושלים אלמלי דלתותיה נעולות בלילה חייב עליה משום רשות הרבים. ובפרק עושין פסין [כ"ב ע"א] משמע בהדיא דר' יוחנן סבירא לית כר' יהודה דאמר אם היה דרך הרבים מפסקת יסלקנה לצדדין.
<h2>דף כו:</h2>
בטל רשות ביתו ורשות חצירו (אם) [הרי] כולן מותרין להוציא מביתם לחצר (רמב"ם הלכ' עירובין פ"ב ה"א). לא מסתברא הכי דה[א] לר' אליעזר דאמר המבטל רשות חצרו ורשות ביתו קא' בפרק שני ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא (בו) [לו].
<h2>דף ע.</h2>
אבל אחד שלא עירב מבטל רשותו לאחד שעירב (רמב"ם הלכ' עירובין פ"ב ה"ד). כיון דקיימא לן המבטל רשותו צריך לבטל רשותו לכל אחד ואחד לא היה לו לכתוב אחד שעירב דודאי מדעירב אחר איכא בהדי' וצריך לבטל לכל אחד ואחד.
<h2>דף עב:</h2>
האחין שכל אחד ואחד יש לו בית בפני עצמו ואינם סמוכין על שלחן אביהם וכו' (רמב"ם הלכ' עירובין פ"ד ה"ו). הרי שנינו האחין שאוכלין על שלחן אביהם ומוקמינן בגמרא בשמקבלי פרס מאביהם.
<h2>דף עג.</h2>
האב ובנו הרב ותלמידו שהן שרויין בחצר אינן צריכין לערב (רמב"ם הלכ' עירובין פ"ד ה"ה). היה לו לומר בשמקבלי פרס מאביו ותלמיד מרבו ובשאין עמהן (דזכין) [דיורין] בחצר.
<h2>דף עד.</h2>
מבוי שאין בתים וחצרות פתוחים לתוכו כגון שלא היה בו אלא בית אחד או חצר אחת אינו נתר בלחי וקורה (רמב"ם הלכ' שבת פי"ז ה"ח). אפילו בית אחת וחצר אחת אינו נתר בלחי וקורה דבעי' שתי חצרות פתוחות למבוי ושתי בתים לכל חצר דגרסינן בפרק דר' אליעזר דמילה [שבת קל"א ע"א] סוף סוף בית איכא בתים ליכא אלמא שתי בתים לכל חצר בעינן.
<h2>דף עה:</h2>
הניחו עירוב(י)ן בפנימית ושכח אחד מן החיצונה ולא עירב שתיהן אסורות עד שיבטל (רמב"ם הלכ' עירובין פ"ד הכ"א). ר' עקיבא הוא דאית ליה האי סברא אבל רבנן בלא בטל נמי פנימית שריא דאמר לה לתיקונו אייתיתיך והלכתא כרבנן.
<h2>דף פז:</h2>
גזוזטרא שהיא למעלה מן המים אין ממלאין הימנה בשבת אלא אם כן עשו לה מחיצה מלמעלה או תחת הדיוטא [כו'] רואין אותה כאלו היא יורדת ונוגעת במים (רמב"ם הלכ' שבת פט"ו הט"ו) הרב ז"ל כתב דבבור שבין שתי חצרות ובאמת המים שעוברת בחצר צריך לעשות הכותל בתוכו שיגיע במים טפח. אולי הרב ז"ל מקיל בגזוטרא שהוא למעלה מן הים ומחמיר בבור שבין שתי חצרות מפני שכל אחד ממלא מרשות (חצירו) [חבירו] עד שיגיעו ראשי הקנים במים טפח. ומיהו איכא לעיוני מאי שנא גזוטרא מאמת המים שעוברת בחצר.
<h2>דף צא.</h2>
מבוי שלא נשתתפו אם ערבו חצרות עם הבתים אין מטלטלין בו אלא בד' אמות ככרמלית (רמב"ם הלכ' עירובין פ"ה הט"ו). לא כן אנו מקובלים דרב דאמר הכי [שבת ק"ל ע"ב] אזיל לטעמיה דאמר [עירובין צ"א ע"א] הלכה כר' שמעון דאמר חצרות וקרפפות וגגות רשות אחת והוא שלא עירבו אבל עירבו גזרינן דילמא אתי לאפוקי מאני דביתי בחצר והיינו דקאמר רב אשי [שבת קל"א ע"א] מי גרם לחצרות שיאסרו בתים ואינם. וכיון דקי"ל הלכה כר' שמעון בין בשעירבו בין שלא עירבו מטלטלין במבוי שלא נשתתפו בו בכולו בין בשעירבו בין בשלא עירבו.
<h2>דף צב.</h2>
חצר קטנה שנפרצה לגדולה גדולה מותרת וקטנה אסורה (רמב"ם הלכ' עירובין פ"ג הכ"ד). היה לו לומר בד"א בשנכנסין כתלי קטנה בגדולה דאי לאו הכי קטנה נמי מותרת דקי"ל [י' ע"א] נראת מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי.
<h2>דף צח:</h2>
אם יש בזיז העליון שלפני החלון רוחב ד' על ד' אסור להשתמש עליו (רמב"ם הלכ' שבת פט"ו ה"ה). בפרק המוצא תפלין משמע בהדיא שמותר להשתמש עליו בשרחבו ארבעה כלים הנשברים (באו') [כמו] כלי חרס אבל כלים שאין נשברים לא דילמא נפל ואתי לאתוי. ומתוך דברי הרב ז"ל נראה שאפילו בכלים הנשברים אסור בשיש בו ד' על ד'.
עומד אדם ברשות הרבים ומטלטל ברשות היחיד, ברשות היחיד ומטלטל ברשות הרבים, ובלבד שלא יוציא חוץ לד' אמות ואם הוציא פטור (רמב"ם הלכ' שבת פט"ו ה"א). כיון דקיימא לן כרבא דאמר המעביר חפץ מתחלת ד' לסוף ד' והעבירו דרך עליו חייב אם הוציא חייב. והכי איתא בפרק המוצא תפלין. מיהו יש לומר שהרב ז"ל בלמטה מעשרה.
<h2>דף קב:</h2>
אם הוציא מהבגדים סביב לראשו או כנגד פניו כמו אוהל והיה מהודק וכו' עד ועושה אוהל עראי (רמב"ם הלכ' שבת פכ"ב הל' ל"א) לא כן אנו מקובלים דלעולם אין בו משום אהל וברשות היחיד מותר ואין אסור סייא שהוא כובע הראש אלא משום דילמא נפיל ואתי לאתויי ולפיכך דמהדיק שרי דלא מהדיק אסור.
